למה משתלם למקומות עבודה להתייחס לקשיים של עובדות בגיל המעבר?

בכתבה שכתבה ב-TheMarker, יצאה עינב בן יהודה למסע חוצה יבשות כדי לבדוק איך מתייחסים לנשים בגיל המעבר במקומות עבודה

אנחנו נשים בשיא חיינו כמעט בכל תחום – אנחנו בריאות, חיוניות, פנויות ממטלות המלוות את החיים בגיל צעיר, לפנינו עוד שנות עשיה רבות, אז למה דווקא בשוק העבודה בישראל עדיין אין התייחסות לצרכים שלנו, כנשים בטרום גיל המעבר ובגיל המעבר עצמו?
עינב בן יהודה יצאה לבדוק איך מתייחס שוק העבודה הבריטי לנשים בגילאים אלה ואיך עושים, אם עושים את זה בישראל. המסקנות: יש תקווה אבל הדרך עוד ארוכה.

הנה קטעים מתוך הכתבה:
עמוק לתוך מגפת הקורונה, הילרי (שם בדוי, כמו כל המרואינות על חוויותיהן), אשת תוכנה בת 48 מיורקשייר, כבר השתתפה בעשרות מפגשי זום. די מהר היא גילתה שהחוויה לא עושה לה טוב. "פגישות הזום האלו עם הקולגות שלי, שבהן אני רואה גם את עצמי, גרמו לי להרגיש זקנה, לא רלוונטית, ודיכאו אותי כל כך", אמרה. הווידוי הזה היה חלק ממפגש Menopause Cafe שנערך לאחרונה, אף הוא בזום. זוהי יוזמה פרטית של נשים, שנולדה לפני כשלוש שנים ונהפכה מאז לעמותה שמטרתה הגברת המודעות לשינויים שעוברות נשים בגיל המעבר וטרום גיל המעבר. במסגרת הפעילויות השונות שיוזמת העמותה מתקיימים מפגשים המיועדים לנשים בגילים הרלוונטיים בכל רחבי בריטניה.

הילרי לא ידעה לומר אם הדיכאון שהיא חווה נובע מכך שהמגפה העולמית משבשת את החיים, מההידרדרות הבריאותית של אמה המזדקנת, מעזיבתו הקרובה של בנה העומד לצאת מהבית ללימודים באוניברסיטה, או לגיל המעבר שאליו היא מתקרבת בצעדי ענק. אך בדבר אחד היא היתה בטוחה: הקושי לקום בבוקר, אמרה, משפיע באופן קריטי על תפקודה בעבודה. שאר המשתתפות במפגש הנהנו בהבנה, ולורה, מורה בת 51 מלונדון, סיפרה כי מצבי הרוח הללו השביתו אותה לימים שלמים. "בשנה שעברה היו ימים שממש לא הצלחתי להקים את עצמי מהמיטה, שלא לדבר על להגיע לעבודה. למזלי, בית הספר שאני עובדת בו החליט לאחרונה להעניק עוד ימי מחלה בתשלום לנשים בגיל המעבר העובדות בו".

בית הספר בו עובדת לורה אינו יוצא דופן בבריטניה. יותר ויותר ארגונים ברחבי הממלכה נוקטים צעדים במטרה להקל על נשים הסובלות מסימפטומים הקשורים לטרום גיל המעבר וגיל המעבר. הסיבה לכך עשויה להתגלות בנתון הבא: על פי סקר שנערך בבריטניה, אחת מתוך ארבע נשים שוקלת לעזוב את מקום העבודה בגלל סימפטומים של גיל המעבר. בעולם שבו יותר ויותר נשים מעל גיל 50 ממשיכות לעבוד, יש לכך משמעות אדירה. בישראל, גיל הפסקת הווסת הממוצע הוא 48־49, אבל התסמינים הקשורים לשינויים ההורמונליים יכולים להופיע כמה שנים לפני הפסקת הווסת. על פי הנתונים, כ־80% מהנשים בגיל המעבר יסבלו מסימפטומים כלשהם, לעתים בעוצמה שתשבש את חייהן. בממוצע, אישה תסבול מסימפטומים שונים במשך ארבע שנים לאחר תום המחזור, כשאחת מתוך עשר נשים תסבול מהם במשך עשור.

ד"ר מרב פרייברג, מומחית ברפואת נשים, מזכירה כי זהו שלב טבעי, "אבל לא בריא", כפי שהיא אומרת. לדברי פרייברג, החברה בוועד גיל המעבר של איגוד הגינקולוגים והמיילדים בישראל, "זהו שלב שבו האישה מתחילה לחיות בסביבה נטולת אסטרוגן. הירידה ברמת האסטרוגן היא הדרגתית, וכל אחת חווה אותה באופן אחר. יש נשים שלא ירגישו כלום, אבל רבות מדווחות על ירידה בתפקוד ובחיוניות, בדרייב ליזום וליצור, וזה קורה לעתים כשרבות מהן בשיא העשייה שלהן".

נשים רבות בגיל המעבר מדווחות על מצבי רוח, דיכאון, חרדה, גלי חום, הפרעות שינה, חוסר יכולת להתרכז ופגיעה בזיכרון. "הנגזרת של התסמינים הללו היא אמירה כללית של 'לא טוב לי'. לא בבית, לא בעבודה, לא עם הילדים. מין אמירה שחוזרת על עצמה אצל מטופלות – 'אני לא יודעת מה עובר עלי'", מציינת פרייברג.

"דמייני לך שאת יושבת בישיבה חשובה בעבודה, ופתאום את מרגישה גל חום שגורם לגוף שלך לפלוט זיעה מכל נקבובית אפשרית", מתארת גלי, מנהלת בדרג ביניים, סיטואציה אותה היא חווה לעתים קרובות בשנה האחרונה. "הפנים שלי מאדימות, אני מרגישה חוסר נוחות ובטוחה שכולם רואים את זה". גם למצבי רוח תנודתיים יש השפעה על נשים במקומות העבודה שלהן. כך, מספרת מיכל איך התפרצה לאחרונה על קולגה בהתקף זעם, מאלו שמלווים אותה כבר כמה חודשים, "די מגיע לו, אבל ברור לי שחוסר הסבלנות הזה נובע משינויים שקשורים גיל המעבר", היא אומרת.

מחקר שנערך בבריטניה בחן את ההשפעות של גיל המעבר על נשים בשוק התעסוקה, ואת הדרכים בהם ארגונים שונים מנסים להקל על העובדות שלהם. את המחקר ערכו ד"ר ג'ו בוריאס, ד"ר ונסה בק, ד"ר אנדראה דיוויס וד"ר ג'סי מתאסון מאוניברסיטת לסטר. זהו מחקר מטא־אנליזה שבמסגרתו נסקרו 104 מחקרים שנעשו בשנים 1990־2016.

אחד המחקרים שנסקרו העלה כי 59% מהנשים בגיל המעבר אומרות שלתסמינים יש השפעה שלילית על עבודתן: מתוכן 52% דיווחו שיש להן פחות סבלנות ללקוחות, 58% חוו יותר מתח, 65% חוו פגיעה בזיכרון ו־30% ציינו כי נטלו ימי מחלה בגלל התסמינים, אבל רק רבע מהן שיתפו את המנהלים שלהם בסיבה ליציאה לימי המחלה.

ההשפעות השליליות של תסמיני גיל המעבר על תפקוד בעבודה, כפי שעולה מתשובות הנשים במחקרים השונים, כוללות תחושה של ירידה בתפוקה, ניהול זמן בעייתי וחוסר שביעות רצון כללי. מהמחקרים השונים עולה כי התסמינים העיקריים שמפריעים לנשים בעבודה הם, בסדר יורד: עייפות, גלי חום, פגיעה ביכולת הריכוז, חרדה ונדודי שינה.

עוד עולה מהמחקרים כי נשים מרגישות שבמקומות העבודה לא מבינים אותן, או אפילו מפלים אותן לרעה. חוסר הרצון לשתף במה שעובר עליהן לא ייחודי רק למקום העבודה. למרות עלייה במודעות לנושא בשנים האחרונות, עדיין זהו תחום שנשים שומרות לעצמן, ופעמים רבות לא משתפות אפילו רופאים במצוקה שלהן.

בראיון ל־Themarker Women, אומרת ד"ר ונסה בק, כיום פרופסורית חברה באוניברסיטת בריסטול, כי נשאבה למחקר זה במקרה. "כשהתחלנו לחקור את הנושא, חשבתי שזה יהיה כמו עוד כל מחקר אחר, אבל טעיתי. הכעס, התסכול ותחושת המעורבות שנוצרה בקרב נשים שנחשפו לממצאים הראשוניים, היו מנוע אדיר שהוביל אותי להמשיך ולחקור את התחום ברמה האקדמית וגם לקדם אותו בעבודה מול ארגונים וקבוצות מקצועיות".

בק מציינת כי המחקרים מראים כי להתעלמות של מעסיקים מההשפעה השלילית של הסימפטומים על הנשים העובדות, יש השפעה כלכלית לא מבוטלת: התפוקה של נשים הסובלות מסימפטומים של גיל המעבר נפגעת, ומחקרים מראים כי ישנן נשים המצמצמות את היקף המשרה או עוזבות את מקום העבודה לחלוטין בגלל הקשיים שהן חוות. "העלות הממוצעת של החלפת עובד ששכרו השנתי 25 אלף ליש"ט היא כ־31 אלף ליש"ט, סכום הכולל את עלות הגיוס, ההכשרה והעומס המוטל על הקולגות", אומרת בק.

לעתים, לטיפול הורמונלי יש השפעה חיובית על הסימפטומים הפוגעים בתפקוד הנשים בעבודה. אחד המחקרים המוזכרים נעשה בארצות הברית בקרב יותר מ־21 אלף נשים בגילים 40־55 וממנו עלה כי נשים שהפסיקו טיפול הורמונלי היו בסיכון גבוה ב־30% לעזוב את העבודה. מחקר נוסף שנעשה בארצות הברית השווה 17 אלף נשים עובדות שדיווחו על תסמיני גיל המעבר עם קבוצה בגודל זהה, ללא תסמינים, והראה מספר ימי מחלה גבוה ב־21% ופרודוקטיביות נמוכה ב־11% בקרב נשים שדיווחו על תסמינים.
מסקנות דומות התקבלו במחקר שערכה בישראל לפני כ־20 שנה ד"ר אורלי תיבון פישר, מנהלת מחלקה לרפואה תעסוקתית במחוז צפון של הכללית, שהראה כי נשים נעדרות הרבה פחות מעבודתן לאחר תחילת טיפול הורמונלי. כך, מספר ימי המחלה הממוצע לאישה במחצית השנה טרם תחילת טיפול הורמונלי עמד על 9.5, וירד ל־2.3 לאחר מכן. גם מספר הביקורים אצל רופא המשפחה ירד, מ־2.6 בממוצע בחצי שנה קודם לטיפול, לשניים בממוצע לאחר תחילת טיפול.

הפגיעה היא כמובן לא רק במעסיק ובמערכת הבריאות. המחקר שערכו בק ועמיתותיה מזכיר את ההשפעה השלילית של הסימפטומים על הנשים עצמן שפרישה מוקדמת מהעבודה פוגעת במצבן הכלכלי, מקשה עליהן למצוא עבודה חדשה, ויש לה השלכות נרחבות כמו פגיעה בפנסיה של הנשים ובאיכות חייהן הכוללת. "למעסיקים יש אינטרס כלכלי להקל על העובדות הסובלות מתסמיני גיל המעבר מסיבה נוספת של חשיפה לתביעות אפשריות", היא אומרת. המחקר שעשתה מזכיר שני מקרים תקדימיים שבהן עובדות תבעו מעסיקים בגין פיטוריהן בשל תסמיני גיל המעבר – וזכו.

"מעבר לכל זה, מעסיקים צריכים לחשוב על הנושא, ולפעול כדי להקל על הנשים, כי זה הדבר הנכון לעשות", אומרת בק. "צעדים שמטרתם להקל על נשים בגיל המעבר מיטיבים עם כלל העובדים בארגון. בנוסף, אותן נשים זקוקות לתמיכה רק לתקופה קצרה יחסית והתמיכה הזו מאפשרת לחלקן להמשיך לעבוד. ליכולת להמשיך ולעבוד יש השלכות על תחושת המסוגלות של האישה, קשריה החברתיים ועוד גורמים רבים וחשובים". לדבריה, מרבית הצעדים שמעסיקים יכולים לנקוט אינם עולים כסף רב.

נשים נוטות לא לדבר על התסמינים המקשים עליהם, לא עם קולגות ובוודאי שלא עם מעסיקיהן, בגלל החשש כי ייתפשו כ"זקנות". באחד המחקרים עולה כי הקשיים הנלווים לגיל המעבר הם גם תחושה של היעדר תמיכה במקום העבודה. מחקר שנעשה באוניברסיטאות באוסטרליה העלה כי רק 3% מהנשים אמרו שמקום העבודה שלהן סיפק תמיכה כלשהי או הדרכה למנהלים. כדי לייצר סביבת עבודה ידידותית לנשים בגיל המעבר, אם כך, ניתן להתחיל במדיניות הסברה כוללת המיועדת לנשים עצמן, לקולגות שלהן, ולמנהליהן. ניתן לייצר פלטפורמות פנים־ארגוניות שונות, שבהן נשים יכולות לשתף אחת את השנייה בתסמינים ובקשיים, ולהגביר מודעות באמצעות נוספים. "הצעדים שהתגלו כיעילים ביותר בסיוע לנשים היו שינויים פיזיים במקום העבודה ויצירת מסגרות עבודה גמישות", אומרת בק, "אבל התגלתה גם חשיבות רבה לרתימת הקולגות והמנהלים וליצירת תרבות ארגונית שבה אישה לא מרגישה שתופשים אותה כבעיה".

בבריטניה, כאמור, קיימים ארגונים רבים המיישמים צעדים שונים במטרה להקל על נשים בגיל המעבר, כשבמקרים רבים ועדי העובדים נרתמים ואף מובילים צעדים אלה. כך למשל, ערוץ הטלוויזיה צ'אנל 4 השיק מדיניות כוללת בנושא המאפשרת עבודה גמישה, תוספת של ימי היעדרות בתשלום, חללי עבודה מותאמים ועוד; רשת המרכולים טסקו מציעה קבוצות תמיכה לעובדותיה ומתכננת להרחיב את המדיניות; שירות הבריאות הבריטי (NHS) מציע קבוצות תמיכה לעובדות הרבות שלו; רשת מרקס אנד ספנסר מקיימת מהלכים שונים של הסברה פנים־ארגונית; וכך גם אוניברסיטאות וגופים ציבוריים שונים.

גם בישראל הטאבו סביב גיל המעבר מתפוגג והולך, כשהמודעות לנושא צוברת תאוצה, אם כי שוק התעסוקה הישראלי עדיין הרחק מאחור. סנונית ראשונה נרשמה לאחרונה כשסודהסטרים הודיעה על השקת מדיניות שמטרתה סיוע לעובדות הסובלות מסימפטומים של גיל המעבר. מדיניות זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בהענקת ימי חופשה נוספים והסברה פנים־ארגונית.

מנהלת משאבי אנוש ותיקה שהעדיפה להתראיין בעילום שם אמרה כי שוק העבודה הישראלי עדיין לא בשל לשינוי אמיתי. "אין שיח על הנושא הזה בתעשיית משאבי האנוש, וחבל. כן מדברים על גיוון, על דרכים להעסיק יותר נשים בתפקידים ניהוליים, על האופן שבו ניתן לשלב אוכלוסיות מודרות, אבל על הקשיים של נשים בגיל המעבר וטרום גיל המעבר – עדיין לא".

פרייברג משוכנעת כי סביבת העבודה היא זו שצריכה להתאים עצמה לנשים, ולא להפך. "ניתן לעשות זאת באמצעים פשוטים. למשל לאפשר, במקומות שניתן, יחידת מיזוג הנשלטת על ידי האישה, ולא כחלק ממיזוג מרכזי. אישה שיושבת במשרד שלה ומתבשלת בגלל גל חום לא יכולה לעשות שום דבר. בנוסף, ניתן לאפשר גמישות בשעות העבודה, בהתאמה לקצב האישי של כל אישה, כמו אפשרות להגיע מאוחר יותר בבקרים, גמישות בהפסקות ובימי החופשה. ניתן, בנוסף, לעודד במסגרת העבודה פעילות פיזית שמתאימה לנשים בגיל זה, או אפילו לאפשר להן גישה למקלחות. מרבית הדברים הם טכניים וברי־ביצוע, לא בהכרח עולים הרבה, ויש להם משמעות רבה".

גם ד"ר פישר, כיום מרצה בכיר בפקולטה לרפואה בבר אילן וחבר המועצות הלאומיות לרפואה, וד"ר תיבון פישר, החברה במועצה הלאומית לבריאות האישה ובמועצה הלאומית לבריאות העובד/ת, משוכנעים שכמעט כל התערבות מערכתית תביא לשינוי מיוחל בשיפור חיי האישה העובדת. "הכרה של מעסיקים בקבוצה ספציפית כבעלת זכויות חריגות אינה קלה. אך כפי שהמעסיקים למדו, יש חשיבות להכרה בקבוצות הדורשות התייחסות 'אחרת', דוגמת נשים הרות או מטופלי פוריות, הורים שכולים, אנשים עם מוגבלויות, טראנסג'נדרים ועוד. אם מעסיקים ישכילו להכיל גם קבוצה זו, הם יצאו נשכרים", הם אומרים. "מדינת ישראל ידעה לחוקק חוקים להגנה על נשים עובדות באופן כללי, ועל עובדות הרות בפרט. נכון יהיה לייחד חקיקה מתאימה או לפחות הנחיות ייעודיות להעסקת נשים בגיל המעבר".

מנגד יש הסבורים כי דרישות ייחודיות לנשים בגיל המעבר לא יביאו לתוצאה המקווה, ועלולות אף להשיג את המטרה ההפוכה. "מאווררים נגד גלי חום זה דבר נחמד, אך יציבות תעסוקתית חשובה יותר, וזה מה שלימדה אותנו המגפה", אומרת עו"ד אורלי אבירם שותפה ב"נ. פינברג" המתמחה בייצוג מעסיקים. "כדי לשמור על עובדות בגיל המעבר, עלינו לעמוד על העלאת גיל הפרישה לנשים, מהלך שהוכיח את עצמו כמעלה את גיל הפרישה בפועל ומגדיל את החיסכון הפנסיוני. כמו גם להנגיש מידע על אודות פערי השכר בין גברים ונשים, מהלך שהראה תוצאות חיוביות בעולם".

בינתיים נראה כי השינויים בשוק העבודה שיצרה מגפת הקורונה, בדגש על מעבר לעבודה מהבית, יכולים להאיץ חלק מההתאמות הנדרשות. "נשים רבות אכן אומרות שהעבודה מהבית מקלה עליהן בהתמודדות עם סימפטומים של גיל המעבר", אומרת בק. "באופן תיאורטי התקופה הזו מוכיחה למעסיקים שעבודה מהבית אפשרית, במקרים בהם זה ניתן כמובן, ולא מובילה לפגיעה בפריון. אבל אני סקפטית. פחות בהקשר של המחקר שלי, אלא כתוצאה מההיכרות שלי עם עולם התעסוקה והדברים שאני רואה כעת – מעסיקים רבים מנצלים את המגפה כדי ליישם שינויים בתנאי ההעסקה, באופן שקודם לכן לא חשבו שיעבור בשתיקה".

מקור הכתבה כאן >>

אולי תאהבו גם ...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *