"את קולטת שמה שהיה פעם המשקל שלנו נהפך להיות הגיל שלנו?"

ענת לב-אדלר כתבה ופרסמה לאחרונה את #אישה_בעונת_מעבר, רומן חדש על אביגיל, אישה בגיל המעבר שכל שאר המעברים בחייה מסעירים לא פחות. ענת כתבה טור אישי עבור On Fire

כתבה: ענת לב אדלר
אז למה כתבתי את #אישה_בעונת_מעבר? קודם כל לא כתבתי אותו. הוא כתב אותי. וחוצמזה, כי אני תמיד אומרת את מה שאני מרגישה בגוף בלי פילטרים. "כי סופר צריך לכתוב את מה שהלב רוצה באופן שבו הלב רוצה ובלי לדפוק חשבון לאיש", זה מה שלמדתי מיורם קניוק, וזה המקום שהבאתי אליו את אביגיל, גיבורת הרומן שלי, שמגיעה לגיל הזה שבו הכל נשמט ממנה, חוץ מאשר חוש ההומור המושחז שלה והידיעה שבסוף כל חורבן מגיעה גאולה.

אז כן, סוף סוף רומן עדכני וחתרני, שעוסק באובדנים של הגוף, אין דרך נעימה להגיד את זה, אחרי שהפוריות נעלמת, אבל גם בדרכים להתמודד איתם, כאשר אנחנו מביטות במראה ומגלות שהפרצוף שלנו הרבה יותר זקן מאיתנו, מבינות שהמחזור שלנו נסוג כמו ירח חסר ונוטש אותנו בלי להתאם עמדות, ועמו ההורמונים, והחשק המיני, ומצב הרוח, והילדים שעוזבים את הבית ומשאירים את השתיקה תלויה כמו כביסה על חבל, וצידי השפתיים שמתארכים כמו צל בלילה. והלילה, הו הלילה. כמה נדודים יכולים להתפרש על פני שמונה שעות.

"אין לי אסטרוגן, אבל יש לי אקדח", אומרת אביגיל, הגיבורה שלי, ואני עומדת מאחוריה ועוזרת לה לכוון למטרה.
ומי הן המטרות? מי לא. קודם כל מייקי, המאהב המעצבן שלה, שהוא גם האקס המיתולוגי שלה, שעל השורה הראשונה של הספר מודיע לה "אביגיל, אל תבואי, סופית זה נגמר", ובכלל מתכוון למשהו אחר, אבל הכדור כבר יצא מלוע האקדח ואביגיל מסתחררת אל תוך מסע של אובדנים וגילוי עצמי. וזה הרי בכלל לא מייקי שנשמט ממנה, הוא רק התירוץ שמסמל את הנעורים שכולנו מבינות בגיל הזה שהם מתרחקים מאיתנו. וגם אני חיפשתי מעקה זהב להיאחז בו מול הצונאמי של גיל חמישים, והכתיבה סיפקה לי אותו.

צללתי אל תוך נפשה של אביגיל, כדי לעסוק גם באובדנים המטלטלים שהיא חווה. כי אם גיל 40 שבו עסקתי ברומן רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה", שמכר עד היום למעלה מחמישים אלף עותקים, הוא משבר של הנפש, אז גיל 50 הוא לגמרי משבר של הגוף וההכרה שכדי לשרוד אנחנו חייבות לזוז. אבל לאט יותר בבקשה. העיקר להיות בתנועה, לא להיתקע בבית הגדול והמתרוקן. וכאן מתחיל המסע של אביגיל מהבית המתרוקן שלה, אל בית דיור מוגן שהופך לה למקלט זמני ושם היא קצת יוצאת מדעתה, שהרי אין זה מה שנשים בגילנו אמורות לעשות? לצאת קצת מדעתן? ומשם היא משוגרת אל אוטובוס שהופך למקלט זמני בקיבוץ גשר שבעמק הירדן.

אלה הם שלושת חלקי הספר כשבמסעה מלוות אותה שתיים – הפסיכולוגית הקשישה והחכמה שלה, מאדאם פיק, והכלבה הנבונה שלה, סופיה, שרואה הכל. מתחנה לתחנה זזה אביגיל בתזזיתיות, בייאוש שיודע גם לצחוק על עצמו – הכל כדי להבין בסוף שאי אפשר להחזיק בשני צידי הזמן. ושבסוף בסוף בסוף אחרי שנלמד לאסוף את עצמנו מחדש – תבוא גם הגאולה. אבל עד אז, אוהו, איזה מסע.
בואו גם אתן לצחוק, לדמוע, להתרגש ולהזדהות עם אביגיל, בואו לגלות אותנו בתוכה.

 

אולי תאהבו גם ...

לרוץ בגיל המעבר

ד"ר שרה ברגר, רופאה שעוסקת בדרך כלל בלימוד ומחקר של מוטוריקת ילדים, כתבה באתר runningwoman.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.