חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

"חזרתי לטנזניה בת 50 עם שיער שיבה וקוראים לי 'סבתא', כמילת כבוד לגיל"

אלה הררי קשורה בעבותות ליבשת האפריקאית ולומדת שם על הגישה השונה לגיל המעבר, לגיל ולנשיות בכלל

"חיים כפריים בכל העולם מאד דומים", אומרת אלה הררי, חברת קבוצת On Fire, ילידת 1971, שגדלה בחדרה והיום שוהה בטנזניה, שבאפריקה. "המשפחה שלי הגיעה לישראל מתימן. כשביקרתי בפעם הראשונה באפריקה, ומהסיפורים של הוריי, מצאתי שהחיים הכפריים דומים בכל מקום".

הררי טסה אל ומאפריקה כבר הרבה שנים. לפני כשנה, בשיא משבר הקורונה, טסה ומאז היא חיה ועובדת מטנזניה. "אפריקה תמיד היתה חלק ממני. למדתי אנתרופולגיה חברתית וידעתי שאתרגל את מה שלמדתי באפריקה. דמות המופת שלי היתה ג'יין גודול ואחרי תואר ראשון, בגיל 26, בפעם השנייה עבורי, טסתי לאפריקה . התחלתי בקניה ואחר כך טיילתי באתיופיה, באוגנדה ובטנזניה. אזור מזרח אפריקה הוא זה שמרתק אותי בעיקר ושם טיילתי כשנה. היתה לי תחושה חזקה שלפני שאני ממשיכה בלימודים אני צריכה להכיר את השבטים שלמדתי עליהם", היא אומרת.

שינוי תפיסתי
כמו רובים מאיתנו, גם היא קשרה כתרים אקזוטיים לאפריקה ולתושביה לפני שהכירה את היבשת. החיים וההיכרות הבהירו לה שההבדלים פחות קיצוניים ממה שדמיינה: "שלושה שבועות אחרי שהתחלתי לטייל, באספת בחירות בשבט מרוחק, הבנתי שמדובר באנשים בדיוק כמוני וזה גרם לי לתחושת נוחות. החלטתי שאחפש מקום להתנדב בו", היא מספרת.

הררי פגשה בחורה ישראלית שסיפרה לה על התנדבות בגאמיו, שעל שפת הים בטנזניה. פרויקט הלימודים יועד ללימוד אומניות וריקוד שבטיות, שנועדו להכשיר עובדים מקומיים לתעשיית התיירות והיא לימדה שם אנגלית. "במשך חצי שנה בטיול הזה, חוויתי את המקומיים ממש מקרוב. כחלק מתרבות מקומית שמכבדת בעלי תפקידים ומבוגרים, אמהות של תלמידים החלו להזמין אותי כדי להודות לי וההכרות העמיקה".

נשיות קהילתית יחודית
"כשחזרתי לארץ הבנתי שאני רוצה להתעסק בנשיות. למדתי שמאניזם ובעיקר על הידע הקהילתי של גברים, נשים, ילדים וזקנים בחברה", היא מספרת ומפרטת: "בחברה האפריקאית, להיות זקן זה אות כבוד. באפריקה, נשים בקהילה תומכות זו בזו, חולקות מטלות וחיות זו עם זו וכל זה ממש בנפרד מהעבודות הגבריות והביחד הגברי. הבנתי שזה משהו עוצמתי וחזק של נשים בלבד, שלא קיים במערב".
אחרי הלימודים היא התחילה לייעץ. "בהתחלה עסקתי רבות במעבר מילדות לנשיות, קבלת המחזור, הסגולות הנשיות הייחודיות, האינטואיציות ועוד. עשיתי את זה מעל 20 שנה וכמעט לא חזרתי לאפריקה בתקופה הזו".

לפני קצת יותר משנה, בגיל 49, ובמקביל לשינויים שחשה שמתרחשים בחייה, החלה לשאול את עצמה שאלות חדשות וחיפשה עוד השראה. "עסקתי רבות בגיל המעבר ובשינויים שעוברים עליי. עשיתי מעגלי שיתוף וכשסיפרתי על מקומם של המבוגרים והזקנים בחברה האפריקאית קיבלתי תגובות שהפתיעו אותי מאד. אנשים התקשו להאמין שמקומם של הזקנים מכובד מאד ושהם חלק מהקהילה, בכל גיל ואף בעלי תפקידים בה. בזכות העצמאות שלי, החלטתי לקחת שנת חופש ולטוס לאפריקה, לקבל עוד השראה".

ללא פחד מהגיל אבל עם הרבה כבוד
הררי מספרת שמניסיונה, ולהבדיל מהחברה המערבית, באפריקה יש פחות פחד מהגיל ומההתבגרות. "אני בטוחה שלכל אישה יש קושי עם ההתבגרות, גם שם אבל הנשים האפריקאיות לא מרגישות שהן צריכות לפחד מהגיל אלא מחבקות ומקבלות את השלב הבא בחיים שלהן, כחלק אינטגרלי מהחיים. נשים בגילנו באפריקה חזקות מאד וחיוניות מאד. חלקן מגדלות עדיין ילדים קטנים. הן רואות בגיל שלב נוסף בהתבגרות, הבשלה ולאו דווקא הזדקנות וסוף", היא מסבירה.

הררי מחברת בין מה שהיא רואה ביבשת לדרכים השמאניות, שבהן התמחתה, ומסבירה ששם רואים במסלול חיי האישה כמקביל למסלול הלבנה בשמיים: "הלבנה המתמלאת היא הילדות, התום, הלמידה והלבנה המלאה היא האישה הפורייה. אלה שנות האימהות, הבשלות והפריון. הלבנה הנגרעת היא האישה המתבגרת עד זיקנתה ומעניקה מחוכמתה ומנסיון חייה לקהילה. כל אלה נתפסים כשלב לגיטימי בחיים. אני מאמינה שכך אנחנו צריכים לחיות והקושי לקבל את התבגרותנו והזדקנותנו קשורה לניתוק שלנו מחיי הקהילה והשבטיות, שאבדו בחיים המערביים שסיגלנו. אני יודעת שהחוויות שלי באפריקה קירבו אותי להכרה שהגעתי לגיל שבו עליי לתת מעצמי וללמד. אני מאמינה שההשראה הזו תעזור לי להיות יצירתית ולחשוב אם יש מקומות ודברים חדשים שאני רוצה ויכולה לעשות – האם אני רוצה לחזור לארץ? לחזור לצורת החיים הקודמת שלי? לחיות לבד או עם נשים נוספות או שמא במסגרות אחרות? אולי זה הזמן לנפץ קונבנציות מערביות, שהיו ברורות מאליו, ולאמץ אפשרויות נוספות. הניסיון והידע שצברתי במשך עשרות שנים של התבוננות והתנסות, לימדו אותי שיש צורות חיים שונות שניתן לבחור מהן".

לטנזניה חזרה לפני כשנה, בת 50 ועם שיער מאפיר. "עכשיו הם קוראים לי לפעמים 'סבתא', מתוך כבוד לגילי. כשאימא מבקשת מבנה "לברך את הסבתא" כשאני פוגשת בהם, זה מגיע מכבוד. ביבי (סבתא) זו מילה מכבדת כאן, למה שלא נאמץ את זה?".

בינתיים היא נשארת בטנזניה. היא עוסקת ביעוץ אונליין לנשים ונערות בארץ ועוסקת במעבר מילדות לפריון וגם ב'התבגרות הנוספת' של גיל המעבר. היא מתחזקת בלוג באנגלית (בהמשך גם בעברית) על חוויותיה מאפריקה, ביניהן החוויות הנשיות, במטרה להגיע לנשים נוספות בעולם המערבי. "אני אוהבת לייעץ והחלום שלי הוא לכתוב ספרים בעברית ובאנגלית ולהשפיע על עוד נשים ונערות. אני חשה, שמסע החיבור שלי כאישה, מכשיר אותי להשפיע על נשים ואני גם חשה שזה היעוד שלי", היא אומרת.

 

הבלוג של אלה הררי >>

אולי תאהבו גם ...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *