לין וולדר (Lynne Walder ) היא פסיכותרפיסטית, מאמנת חיים והיפנו-תרפיסטית קלינית עם ניסיון של עשרות שנים בעזרה לנשים בגיל המעבר לצלוח את התקופה בשלום. היא כתבה טור דעה שעשוי לעניין רבות מאיתנו (לינק לטור המקורי, בקצה השני של הטקסט).

"אם תשאלי אישה בגיל העמידה איך היא חווה את גיל המעבר, לעתים קרובות היא תעצור לרגע לפני שתענה. לא בגלל שהיא לא יודעת – אלא בגלל שהיא לא יודעת מאיפה להתחיל", כותבת וולדר, "גיל המעבר כיום מרגיש רועש יותר, כבד יותר, קשה יותר, בלתי-פוסק והרבה יותר מתיש ממה שהיה בדורות קודמים. ובעוד שההורמונים שלנו לא השתנו, כמעט כל השאר כן השתנה".

וולדר מעידה שגיל המעבר עבר עליה בצורה קשה ביותר. "המסע שלי דרך גיל המעבר היה גיהינומי. אמא שלי נהנית לספר לי שהיא "עברה את גיל המעבר בקלות" ושהיא "אפילו לא שמה לב לזה", כאילו הקלות שלה הייתה אות כבוד והמצוקה שלי בגיל המעבר מעידה שאני חלשה, מגזימה דרמטית, או "לא עושה את זה כמו שצריך". אבל יש הבדלים מהותיים בין החיים שלה אז לחיים שלי עכשיו. היא מעולם לא עבדה, המשפחה הייתה קרובה, לא היו לה דאגות כספיות, ועד שחוותה את גיל המעבר אחותי ואני עזבנו את הקן. הזמן והאנרגיה שלה היו לגמרי שלה. הדרישות והלחצים עליה היו מינימליים. היה לה הלוקסוס של יכולת לנוח אחר הצהריים אם הרגישה עייפה".

מה היה שונה לפני 50 שנה?

"לפני חמישים שנה, רוב הנשים לא התרוצצו במקביל בין קריירות במשרה מלאה לבין ניהול משק בית. הימים שלהן לא כללו נסיעות יומיומיות לעבודה, עמידה ביעדים, תיבות דואר נכנס, פוליטיקה משרדית, או לחץ מתמיד "להתקדם", כותבת וולדר, "האישה של היום מתמודדת עם עומס בלתי-פוסק: בניית קריירה, הוכחת ערכה, שמירה על תחרותיות, ובמקביל ניהול בית וטיפול במשפחה. היא עושה שתי עבודות במשרה מלאה – זו בתשלום וזו ללא תשלום בבית. גיל המעבר לא נוחת על גוף במנוחה; הוא נוחת על גוף שכבר נשחק עד דק".

אתגרי ההורות המודרנית

וולדר אמנם לא גדלה במציאות הישראלית אך היא מיטיבה לתאר אחת שקל להזדהות איתה: "ואז יש את ההורות. לפני דור, ילדים שיחקו ברחוב עד בין ערביים בזמן ששכנים שמרו עליהם באופן לא רשמי. המשפחה לעתים קרובות גרה בקרבת מקום, ותמכה כשהחיים הכבידו. היה כפר. עכשיו, האימהות דורשת ערנות רגשית 24/7: בריונות ברשת, חרדת מדיה חברתית, בטיחות מקוונת ולא מקוונת, לחצים אקדמיים וחברתיים, דאגות לבריאות הנפש, הסעות מתמידות, עומס חוגים. האם של היום נמצאת במצב קבוע של ערנות וכוננות גבוהה. נשים רבות מנווטות את גיל המעבר תוך כדי טיפול ברגשות של ילדים או בני נוער – התנגשות של הורמונים משני צידי הבית. נשים גם מביאות ילדים לעולם מאוחר יותר בחיים. זה אומר שאישה בגיל המעבר היום עשויה להתמודד עם הפרעות שינה ותנודות מצב רוח שלה תוך כדי תיאום הסעות, ארגון מסיבות לינה, בדיקת שיעורי בית, והיותה העוגן הרגשי לילדים גדלים. זה לא רק מעייף, זה מתיש את הנשמה", היא כותבת.

וולדר מציינת גם קיומם של מחקרים המראים שנשים נושאות את רוב העבודה הרגשית והעומס המנטלי בבית. "לפני חמישים שנה, ההורות הייתה יותר מרוחקת: "תני להם לבכות", "ילדים יבינו לבד", "אל תפנקי אותם", "ילדים צריכים להיראות ולא להישמע" הייתה הנורמה. האימהות של היום מצופות להיות מכוונות אינסופית, זמינות רגשית, ולהיות אמהות מודעות בכל צעד", היא כותבת.

ויש גם את החיים במאה ה-21

וולדר מבקשת להזכיר, כאילו שאפשר לשכוח, שהחיים בעולם המודרני הפכו רועשים יותר, מהירים יותר, והרבה יותר תובעניים, תמיד "דלוקים". עם סמארטפונים וקישוריות 24/7, מחירים מאמירים, אי ודאות גלובלית, רעש חדשותי, גם המדיה החברתית יכולה לדחוף אימהות להשוואה מתמדת, מה שיוצר תחושה מוטעית של שלמות אצל האחרת, הופך את האימהות לתחרות ומשאיר אחריו אמהות מותשות, במאבק תמידי.

"כשנשים אומרות שגיל המעבר מרגיש קשה יותר עכשיו, הן אומרות את האמת", היא קובעת ובכל זאת מציעה פשוט להניח לזה. "הפתרון הוא לא "להתחזק" אלא להכיר בכך שנשים מודרניות ראויות ליותר חמלה והבנה, יותר תמיכה מהקהילה, ויותר מרחב לנשום דרך המעבר הזה. גיל המעבר הוא לא סוף החיוניות – הוא הזמנה להניח סוף סוף את כל מה שמעולם לא היה אמור להיסחב לבד", היא כותבת לסיום.

מקור הטור כאן >>