מה עובר עליי: איך החלטתי לעצור רגע לחשוב ואז העולם הצטרף

אילה מרומי קינן, בת 48, סגרה עסק, החליטה להתאים את עצמה לתקופה "של יותר being ופחות doing" לדבריה, ואז, בפברואר 2020, העולם הצטרף אליה

כבר בתחזיות הטרנדים של 2020 בגדי הבית והטרנינגים תפסו מקום מכובד.
דיברו אז על נשים שנשארות עם הטייץ׳ גם בשעות שאחרי האימון ועל האופציה לשלב עבודה מהבית (בטרנינג כמובן) במסגרות עבודה מסורתיות ואז הגיעה מגיפה עולמית ודחקה כמעט את כל הטרנדים האחרים לפינה (מי אמר שרוולים נפוחים ובסוף לא קיבל).

הרומן שלי עם הבגדים הנעימים המכונים בגדי בית/ פנאי/ אימוניות – כלומר טרנינגים – התחיל כבר לפני שנתיים, כשעברנו בעקבות עבודתו של בן הזוג לדבלין היפה והקרירה.

עזבתי בארץ את העסק שלי, גוסטה, מותג בגדים שבניתי וטיפחתי במשך קרוב ל-15 שנה. בהתחלה ניהלתי אותו בשלט רחוק ואחרי כמה חודשים שם, החלטתי (ולא בקלות) לצמצם באופן הדרגתי את הפעילות, לסגור את שלושת החנויות ולהביא לסגירה מלאה של העסק בקיץ 2019. בכל התקופה הזו עבדתי בעיקר מהבית שבדבלין ולבשתי רוב הזמן טרנינג כותנה שחור של אדידס, שהיה כמו עור שני מנחם במציאות החדשה שלי.


אם חושבים על זה, כמה שנים לפני כן, ב-2017, החלטתי להרחיב את הליין האורגני בגוסטה ולהוסיף לגופיות ולטי שירטס גם סט של מכנסיים וחולצה ארוכים שהם פיג’מה/ בגד בית/ טרנינג.

תחושת הבטן שלי כשיצרתי את הקולקציה האורגנית הייתה שכולנו כבר שחוקים ועייפים מהמרוץ הזה שנקרא חיים ובסוף היום, או ברגעים של חמימות ביתית, בגדים רכים ופריכים מכותנה אורגנית בגזרות רפויות יתנו את המענה.

אחרי שסגרתי את גוסטה בקיץ 2019 החלטתי לקחת פסק זמן מיזמות. רציתי להיזכר מה אני באמת אוהבת, להירגע, להקדיש זמן לגוף שלי, למשפחה, לתזונה ולפעילות גופנית. רציתי ללמוד ולספוג דברים חדשים, תרבות, שפה ותחומי עניין – ענינים שלא הייתי פנויה להתעמק בהם קודם. התחלתי להתאים את עצמי לתקופה הזו של יותר being ופחות doing, ובפברואר 2020 העולם הצטרף אלי.

אני לא אומרת שהמגיפה הזאת היא כל מה שהיינו צריכים ושהיא הביאה רק טוב, ממש לא, אבל אני אומרת שהיינו מוכנים לה באופן שחייב אותנו לקחת הפסקה כקולקטיב. אם זו לא הייתה הקורונה, היינו מוצאים סיבה אחרת לטריפת הקלפים שהתרחשה פה ב-2020. היו גם מגיפות לפני ה-covid והיו אסונות טבע נוראיים ומשברים קולוסליים, אבל לא נתנו להם לעצור את גלגלי הצמיחה הקפיטליסטית ואת מרוץ העכברים הרועש שלנו. אני חושבת שחזאיי הטרנדים הרגישו שהעולם בשל לעבור להילוך שני וללבוש טרנינג עוד לפני הקורונה. היינו עייפים. נוצרו סדקים של ספק בתכלית ובכיוון, שכל זה לוקח אליו את האנושות ואת כדור הארץ.

בימים אלה מטרידה אותי השאלה, עם בוא החיסון והגוונים הבהירים שממלאים את האופק, האם הבנו שה-covid היווה רק טריגר לחשיבה החדשה הזאת.
האם נזכור מה באמת חשוב ונדע להקשיב לקולות אחרים גם כשיחזור הרעש. האם אנחנו רוצים בכלל את הרעש הזה ואת מי הוא משרת?
האם לא כדאי להמשיך ללבוש מה שנעים ונח לנו בשונה ממה שהאופנה מכתיבה? אולי בכל זאת נשאר בטרנינג, לפחות מטאפורי?

***הטקסט מתוך הבלוג של אילה, שעומד להתפרסם בקרוב. בינתיים אתם מוזמנים לעקוב אחריה באינסטגרם שלה (כאן >>) או בפייסבוק שלה (כאן >>)***

אולי תאהבו גם ...

לרוץ בגיל המעבר

ד"ר שרה ברגר, רופאה שעוסקת בדרך כלל בלימוד ומחקר של מוטוריקת ילדים, כתבה באתר runningwoman.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.