כל השנים סמכתי על מערכת הפריון שלי שתתפקד כמו שצריך ברגע האמת. לא שנתתי לה יותר מדי הזדמנויות. כשכבר הייתי בזוגיות ובשלה לאימהות (או כשחשבתי שאני בשלה), כבר הייתי קרובה לגיל 40.

להיריון נכנסתי די בקלות, למזלי, ובגיל המופלג 41 הפכתי לאמא. המחשבה על ילד נוסף כל הזמן היתה שם ברקע, אבל איכשהו לא התממשה – כי החיים. ועכשיו אי המימוש הזה כל כך נוכח, ולעיתים אפילו מייסר.

בשנתיים-שלוש האחרונות אני מרגישה את מערכת הפריון שלי גוססת. איך הביציות המעטות שנשארו לי מתאבדות בזעם – חודש אחרי חודש. כל מחזור הוא ארוך ומדמם, עם המון כעסים ואמוציות לפני (PMS מהגיהינום בדיוק לפי הספר). כאילו הגוף שלי מתאבל על חוסר השימוש בו, על אי מימוש מלוא הפוטנציאל. כאילו הוא נוזף בי – "יכולת להיות אמא ל-3 ילדים, אם רק היית מתחילה מוקדם יותר, אם רק היית ממשיכה ישר אחרי הילד הראשון", ומעניש. וכל מחזור מזכיר לי שאוטוטו – זה כבר לא יהיה. כבר לא אהיה יותר אישה פורייה. כפמיניסטית בהתהוות (הכל אצלי באיחור), אני יודעת שאני הרבה יותר ממכונת ילודה. ועדיין..

מה אהיה אחר כך? מה מחכה אחרי השלב הזה שבו ייפסק המחזור? מין רגיעה כזו מכל טרפת ההורמונים או מוות רגשי? מצד אחד יש איזו התלהבות וציפייה מהשלב הזה, ומהצד השני גם לא מעט פחד.

עינב בן יהודה, בת 48.

עודכן לאחרונה בתאריך 19.5.2025

תוכן זה מופץ ברישיון BY-CC. ניתן לשתף, לצטט ולהשתמש בו בתנאי מתן קרדיט