בין מנפאוזה לדימוי הגוף יש סיכוי טוב לשפר את החיים שלנו

עידית קליין עשתה את הדוקטורט שלה על דימוי הגוף של נשים ישראליות במנפאוזה וחקרה את תפיסת העצמי, בגיל זה מול תרבות האנטי אייג'ינג

אי שם, בשלב מוקדם של קבוצת On Fire ביקשה עידית קליין, חברה בקבוצה, לפרסם קול קורא ולזמן נשים להתראיין אצלה, לטובת מחקר לדוקטורט עליו היא עומלת. הנושא: דימוי גוף בתקופת המנפאוזה. התנדבתי להשתתף במחקר שלה ועידית הבטיחה שאת המסקנות שלה תשתף עם הקהילה שלנו.

גיל המעבר – אאוט, פוזיטיב מנפאוזה – אין
נתחיל עם העניין התרבותי דווקא. עידית לא אוהבת את המושג 'גיל המעבר'. "זה מושג שמסמל משהו קצר אבל נשים עוברות מעברים שונים לאורך זמן – ילדות- בגרות-צבא-רווקות-זוגיות-אמהות. המנפאוזה וכל מה שמקדים אותה, מהווה כמחצית מחיינו, בסופו של דבר. בארץ גיל המעבר מסמל תפיסה של מעבר מגיל פרודוקטיבי לגיל לא פרודוקטיבי. התרבות היהודית והישראלית, התפיסות של הרחם הלאומית, התפקיד היהודי של הרחם, השואה, המלחמות. במסקנות המחקר הבנתי שנוצר נרטיב חדש והפוך – נשים כבר לא תופסות את עצמן כחסרות תועלת עם הפסקת המחזור. נעלם הנרטיב של היעדר התועלת שמגיע אחרי הפסקת המחזור", היא אומרת.

עידית קליין בת 53, היא ד"ר בסוציולוגיה ועוסקת כ-30 שנה בתנועה, כושר, תזונה ותחזוקת גוף ונפש. היא גרושה, אמא לבן 23 ובן 19, יש לה תואר בתרפיה במחול ותנועה מאוניברסיטת לסלי ואת הדוקטורט עשתה במדעי החברה עם התמחות בסוציולוגיה.

היא מגיעה מבית אקדמי; אמא שלה היא ד"ר למגדר ואבא שלה היסטוריון ואיש חינוך. "זה סימן את דרכי הברורה באקדמיה אבל תמיד התנהלתי במקביל בפעילויות ועיסוקים, שכללו תנועה וכושר".

העיסוק הראשוני בדימוי הגוף
בילדותה רקדה עידית בלט קלאסי "כמובן שרציתי להיות בלרינה וקיבלתי הרבה תמיכה ועידוד מהבית לכך אבל היה ברור שלימודים חייבים להיות שם".

עידית, אישה רזה באופיה, מודה שהעיסוק בדימוי גוף היה שם תמיד. "בגיל 18 הפסקתי לרקוד אבל דימוי הגוף, שמעסיק כל רקדנית, המשיך להעסיק אותי. תמיד הייתי מאד רזה, תמיד שאלו אם אני רקדנית ותמיד המורות שלי התעסקו בנראות שלי וכשהפכתי למעט יותר נשית, עם הגיל, היו מקפידים לשוחח איתי על שמירה על משקל הגוף, גם כשהייתי הכי רזה שאפשר".

כשהייתה בת 16 הגיעה לאודישן בלהקת בת דור, במטרה להתקבל לסדנת קיץ. "אחרי דקות ספורות ניגשה אליי מנהלת הלהקה ואמרה לי שלא אתאים לרקוד בלהקה בגלל המשקל שלי. הייתי בת 16, רזה מאד והלכתי משם להוריי בדמעות. תמיד שאפתי להיות מאד רזה אבל אני זוכרת את הדיאלוג הפנימי והדיון האינסופי בין להיות רקדנית רזה או אישה צעירה ונשית. למרות כל זה המשכתי לרקוד. חשוב לדעת, שלא כולם בעולם המחול התייחסו לשינויי הגוף שעברתי", היא אומרת.

כשהגיעה לצבא הפסיקה לרקוד. "תוך 4 חודשים עליתי 13 ק"ג במשקל. קיבלתי המון מחמאות אבל הרגשתי שאני לא מכירה את הגוף שלי אז התחלתי, תוך כדי השרות, לעשות ספורט אירובי. מאד אהבתי את זה וכשהשתחררתי, עשיתי קורס מדריכות להתעמלות אירובית כדי להתפרנס בלזמן הלימודים". כך היה ומאז עידית, עוסקת בפעילות גופנית ולימודים במקביל.

"בהריונות מאד אהבתי את הגוף שלי; אהבתי את שינוי הגוף, הרגשתי נשית מאד. אחרי הלידה הלכתי ללמוד טיפול ותנועה. אחר כך נכנסתי להריון שני ובשמירת ההיריון שלי עשיתי את התזה בתרפיה בתנועה", היא מספרת. בהמשך למדה גם פילאטיס עבור נשים, גברים, ילדים ונערות ועברה גם הכשרה באימון בתזונה וזה עיקר עיסוקה היום. "תמיד אני עוסקת במקביל גם בבריאות, בתחזוקת הגוף ובהכנה שלו לגילאים מבוגרים יותר".


"מעטות חיות בשלום עם הגוף שלהן"

העיסוק לאורך השנים וההעמקה האקדמית נותנים לעידית פרספקטיבה. "מעטים האנשים שחיים בשלום עם הגוף שלהם אבל אלה הנהנים מהגוף, תפיסת העצמי שלהם חיובית ואיכות חייהם טובה יותר. לגבי נשים במנפאוזה, מחקרים מראים שדימוי גוף חיובי אפילו מפחית סימפטומים", היא מפתיעה בענייננו.

את המפגש שלה עם המנפאוזה עידית חוותה דווקא באופן פחות צפוי. "בגיל 44 חליתי בסרטן השד וטופלתי בכימותרפיה. הייתי אז בשיאי, הרגשתי מצוין עד אז, בדיוק פתחתי סטודיו לתנועה וכושר, מה שהיה הגשמת חלום מבחינתי. כשחליתי, השמיים נפלו עליי. הפרוגנוזה לא היתה טובה ועברתי 4 חודשים של כימו אגרסיבי ו-7 ניתוחים ואז גם התגלה שאני נשאית BRCA1. היה לי ברור שאני חייבת לעשות כריתת שחלות אבל אף אחד לא דיבר איתי על התוצאה של זה – המנפאוזה והסימפטומים שיגיעו איתה. שוב עלה כל נושא דימוי הגוף. הרגשתי רע אבל הקפדתי על איפור ופאה מסודרת וזה הקל מעט את תפיסת עצמי באותה עת אבל אחרי חודשיים חזרתי לעבוד וזה מה שהציל אותי באמת. היום אני בריאה לחלוטין".

בקורונה החלה עידית לחשוב על דוקטורט. "התחלתי לגבש רעיון לנושא המחקר וגיליתי שאין כמעט מחקרים על דימוי גוף ומנפאוזה, לא בעולם ובטח לא בארץ. הבנתי שיש כאן פוטנציאל". היא מצאה את אוניברסיטת AIU במיאמי, שלימדה און ליין ונרשמה. אחרי חצי שנה כבר כתבה הצעת מחקר, למחקר איכותני בו שאלה השאלה: מה השפעת תרבות האנטי אייג'ינג על דימוי הגוף ותפיסת העצמי של נשים בתקופת המנפאוזה.

"ראיינתי 25 נשים ממגוון סטטוסים המאפיינים את אופייה הרב תרבותי של הישראליות – משפחתיים, כלכליים, אמוניים וסוגים שונים של גווני החברה הישראלית. היה לי חשוב להבין את החוויה הסובייקטיבית של הנשים המקומיות בגיל הזה ולבדוק אם יש נרטיב חדש ויש כזה", היא מפתיעה.

במחקרה, עידית חקרה דימוי גוף ותפיסת עצמי, מנפאוזה ואת תרבות האנטי אייג'ינג, מתוך תפיסה שבודקת את הקשר ביניהם בתרבות הישראלית הייחודית ויש לה כמה מסקנות מעניינות בזכותו:

1. הנרטיב של הפסקת מחזור = זקנה, בלות, חוסר פרודוקטיביות – קיים אצל חלק מהאוכלוסייה. "במחקר מצאתי שיש נרטיב חדש, שעדיין מדובר באופן מוגבל, והוא שנשים, למרות ההתמודדויות עם סימפטומים, הן בשלב זה בשיא חייהן. תפיסת העצמי ודימוי הגוף שלהן מאד חיובית. נשים אומרות שהגיל הזה הוא תיקון לדימוי הגוף שלהן בעבר. הן לא מספיק מדברות על זה בגלל נורמות חברתיות, שמדכאות נשים מבוגרות יותר והנרטיב המושרש של גיל הבלות לכאורה".

2. תרבות היופי ותרבות האנטי אייג'ינג – "תרבות האנטי אייג'ינג, כפי שתופסות אותה נשים בגיל הזה, ולמרות התאוריות הפמיניסטיות המקשרות זאת לתרבות יופי שטחית, היא דרך להתמודדות עם מחלות הקשורות להזדקנות כמו אוסטפרוזיס, סרקופניה, מחלות כלי דם ולב ועוד. השינויים בנראות הם חלק חיצוני אבל התרבות הזו עוזרת לנשים לחזק תפיסת דימוי גוף חיובי", היא אומרת ומדגישה שאנטי אייג'ינג עוסק לא רק בנראות אלא גם בבריאות גופנית ונפשית, שבניהם מתקיימים קשרי גומלין ברורים. "כשאנחנו נראות טוב ומרגישות טוב, הדימוי העצמי שלנו מתגבר בהתאם ומשפיע על בריאותנו הנפשית והפיזית".

מה לדעתך צריך לקרות כדי שהמנפאוזה תהפוך לחלק מהחיים של כלל החברה ממש כמו ילדות, הריון, לידה ועוד? "אני חושבת שכפי שזה קיים בתרבויות אחרות, צריך לשנות את הטרמינולוגיה – לא גיל המעבר, לא גיל הבלות אלא מנפאוזה. ההשפעה התרבותית חשובה כאן ולכן השם חשוב", היא אומרת ומוסיפה: "נשים צריכות להיות מחוברות לגוף שלהן ולטפל בו וכן, לעבוד על הנראות – סטיילינג, משקל, חוזק גוף, תזונה, כושר, מפני שכל זה משפיע על הדרך בה אנחנו תופסות את עצמנו ואת דימוי הגוף שלנו וזה לא פחות חשוב לאיכות חיינו מהפחתת הסימפטומים בלבד. אנטי אייג'ינג אינו רק ביוטי אלא כל ההוויה שלנו ועל זה צריך לעבוד. לאחרונה אמרה לי אישה שפגשתי, שדווקא כשהיא מזריקה בוטוקס או חומצה היאלרונית היא מרגישה שהיא אותנטית ונראית כמו האישה שהיא מכירה ואוהבת כל חייה".

כתבה: ליאת זנד

אולי תאהבו גם ...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *